דף זה מתעד את השירות הצבאי של איתי סעדון בצה"ל, מגיוסו לחיל השריון ועד לנפילתו במלחמת "חרבות ברזל" ב-2 בנובמבר 2023.
חלום הטיס והמסלול לגיוס
מגיל צעיר, חלומו הגדול של איתי היה להיות טייס בחיל האוויר. הוא הכיר כל מטוס בשמיים, התמחה בסימולטורי טיסה והקדיש שעות רבות ללימוד תורת הטיסה. כשקיבל את הצו הראשון, היה זה עבורו הצעד הראשון בדרך להגשמת חלומו.
איתי עבר את כל המיונים והבדיקות בדרך לקורס הטיס המיוחל, אימו אף החלה לכתוב בלוג בשם "מגדלת כנפיים – מיומנה של אימא לטייס בפוטנציה" כדי לתעד את מסעו. למרות ההכנות וההשקעה הרבה, איתי לא עבר את השלב האחרון: הגיבוש לקורס הטיס.
למרות האכזבה הגדולה, איתי לא ויתר על החלום. הוא החליט לשרת בצבא בצורה משמעותית ואחר כך להמשיך בדרכו להגשמת החלום דרך לימודי תעופה אזרחית. כפי שאמר לאמו לאחר שלא התקבל לקורס: "החלום שלי גדול יותר מזה, אם סגרו לי את הדלת הזו, אני אמצא דלת אחרת."
גיוס והכשרה בחיל השריון
ב-22 במרץ 2021, התגייס איתי לצה"ל ושובץ בחיל השריון. למרות שלא היה זה היעד המקורי שלו, איתי קיבל את השיבוץ בהבנה והתכוון למלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר.
במהלך הטירונות וההכשרה המקצועית, בלט איתי ביכולותיו ובגישתו הרצינית. הוא שובץ להיות בתפקיד טען בטנק. לטענתו יותר התאים לו להיות תותחן, כי "בשביל טען צריך רבאק, ולי אין רבאק. תותחן יותר מתעסק בתכנון וזוויות ירי". חבריו ליחידה מספרים שלמרות זאת הוא לא התלונן אלא התמקד בלמידה ובהתמקצעות בתפקידו.
בנוסף, איתי סבל משברי מאמץ ברגליים בזמן הטירונות, אבל לא ויתר והשלים את מסע הכומתה למרות הכאבים. תמיד היה לו חשוב לעשות הכי טוב שהוא יכול.
קורס מפקדי טנק
לאחר ההכשרה הבסיסית, נשלח איתי לקורס מפקדי טנק. במחברת הקורס כתב את תפיסת הפיקוד שלו: "המפקד שאני רוצה להיות: להקשיב לחיילים שלי, לראות את מצבם הנוכחי ולפעול בהתאם, בלי להיות עם הראש בקיר. להיות חבר של החיילים שלי, לצחוק איתם כשאפשר, להיות אחד שתמיד אפשר לפנות אליו, אבל גם להיות קשוח איתם כשצריך."
הוא המשיך וכתב: "לא לפקוד על חיילים שלי לעשות משהו שאני לא הייתי עושה. ואם פקדתי משהו שהוא על סף הלא-הגיוני, אז לשמש דוגמה ולהיות הראשון להוביל את המשימה. להיות אני, לא לוותר על מי שאני ומה שאני בגלל דמות המפקד."
עמיתיו לקורס מספרים על איתי כחייל מקצועי, רגוע ושקול, שהיה קפדן בנושאי בטיחות והקפיד על הפרטים הקטנים. הוא סיים את הקורס בהצלחה והוצב כמפקד טנק בפלוגה מבצעית, פלוגת חוד החנית (פלחוד) בגדוד 52. החיילים שלו מספרים שהוא היה המט"ק הכי טוב בפלוגה.
פעילות מבצעית ומצוינות
איתי שירת כמפקד טנק, אבל חצי שנה מתוך השירות שלו עשה בשטחים בלי הטנק שלו. במציאות שלפני השבעה באוקטובר, אלה היו המשימות של צה"ל, גם של השריון. מי בכלל חשב שהדור הזה יילחם עם טנקים. זו היתה תקופה מאוד קשה עבורו. ההתחככות באוכלוסיה אזרחית, יהודים ופלסטינים, סדקה את ליבו.
הוא שיתף את אמא שלו בתחושות הקשות. סיפר שלפעמים, כשהוא עומד שעות רבות בעמדת השמירה, מנסה לשמור על דריכות, באות לו מחשבות רעות, אולי לירות לעצמו ברגל ולצאת מפה. אימו אמרה לו שיש דרכים אחרות לרדת מתפקיד לוחם, הוא לא צריך לפצוע את עצמו. והוא אמר שהוא מתעקש להישאר, שזה תפקידו, ורק ביקש שתעזור לו להילחם במחשבות המפחידות. היה ביניהם סיכום שבכל פעם שהמחשבות האלה מגיעות, הוא זוכר שאלה רק מחשבות, שהוא רק צריך לתת להן לעבור, וכשהוא מסיים את השמירה הוא מתקשר לאמא שלו והיא מזכירה לו מי הוא ואיזה כוחות יש לו.
בתום התקופה הזו, איתי קיבל תעודת הצטיינות וכך הוא כתב באינסטגרם שלו: "תנו מעצמכם 100% תמיד גם כשקשה, בעיקר כשקשה. תעבדו קשה גם אם לא בא לכם להיות איפה שאתם, כי אתם כבר שם אז תשפיעו. תעשו טוב וטוב יחזור אליכם."
כשהוצע לו לצאת לקצונה על ידי מפקד הגדוד, השיב איתי שהוא אמנם אוהב את הפלוגה, אבל יש לו חלום גדול להגשים באזרחות - לימודי תעופה אזרחית בקנדה - ולכן לא יוכל לחתום קבע.
הכשרה בטנק "ברק"
בהמשך שירותו, זכה איתי להשתתף בהכשרה המבצעית של טנק ה"ברק" החדש והמתקדם של צה"ל. הוא התלהב מאוד מהטכנולוגיה החדישה ומהיכולות של המערכת, הכיר כל כפתור ומתג, וטען שזה הכי קרוב לתפעול של מטוס.
מפקדיו וחבריו מספרים שהתאים במיוחד למערכות המתקדמות בשל יכולת ההבנה הטכנולוגית שלו, ההקפדה שלו על הפרטים והמהירות שבה למד מערכות חדשות. גם כאן באה לידי ביטוי אהבתו לטיסה, והוא מצא דמיון בין מערכות הטנק המתקדמות לבין מערכות הטיסה שהכיר והתמחה בהן. לאחר מותו מצאה משפחתו סרטונים על הטלפון שלו שבו הוא תיעד "באגים" כדי להעביר אותם לתיקון אצל מפתחי המערכת. מיקה, אחותו של איתי, התגייסה לאחר מותו להיות מדריכת שריון וקיבלה על עצמה תפקיד להדריך חיילים על טנק "הברק" מה שהיווה סגירת מעגל מרגשת עבורה.
תפקוד כמפקד
כמפקד, הצטיין איתי ביחסו לחיילים שתחת פיקודו. הוא היה מפקד מקשיב ואכפתי, שידע לזהות את הצרכים של כל חייל ולהתאים את גישתו אליו. חייליו מספרים שתמיד היה נגיש עבורם ושיכלו לפנות אליו בכל נושא, צבאי או אישי, וידעו שיקבלו את מלוא תשומת הלב והעזרה.
איתי הקפיד מאוד על עקרון ה"אחריי" בפיקוד - לעולם לא דרש מחייליו משהו שהוא עצמו לא היה מוכן לעשות, והיה הראשון להתנדב למשימות מורכבות או לא נעימות. התפיסה הזו השפיעה מאוד על חייליו, שראו בו דוגמה אישית לאופן שבו מפקד צריך לנהוג.
לאחר נפילתו, כתב לו אחד מחייליו: "הייתי אומר לך כל הזמן שאני רוצה שתמשיך להיות המפקד שלי גם אחרי השחרור והופ זה קרה. אני קם בבוקר ומסתכל על התמונה שלך וזה נותן לי כוח."
מבצע "חרבות ברזל" ומלחמת 7 באוקטובר
סוף השבוע של שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, היה השבת האחרונה של איתי על מדים לפני השחרור. איתי בחר להתנדב ולבלות את סוף השבוע בבסיס שברמת הגולן עם חייליו וחבריו לפלוגה, למרות שיכול היה לקבל את השבת הזו כחופשה.
עם פרוץ המתקפה של חמאס על ישראל בבוקר ה-7 באוקטובר, העלו את הפלוגה של איתי על הרקולסים שלקחו אותם לעזור בלחימה בישובי עוטף עזה. מאותו רגע, התחיל איתי לכתוב יומן מלחמה: "בום! שבת, 7:00 בבוקר, צלצול טלפון למ"פ: 'אתה רואה מה רץ בחדשות? הולכים להקפיץ אותנו'... אני מנסה לחזור לישון, אולי זה רק חלום. אני לא מצליח, זאת מציאות... המ"פ תופס אותי: 'תארגן לי שלושה חיילים לחפ"ק' ואז עוצר ושואל: 'אתה רוצה לבוא איתי?' חפ"ק הולך מקדימה, ראשונים, אבל אני לא רוצה להיות ראשון. אני מסתכל עליו ואומר לו: 'כן, אני איתך'."
איתי וחבריו לפלוגה היו חלק מהכוחות הראשונים שנכנסו לרצועה במסגרת המבצע הקרקעי, ב-27 באוקטובר 2023, יום שישי לפנות בוקר.
נפילתו בקרב
ביום חמישי, 2 בנובמבר 2023 (י"ח בחשוון תשפ"ד), במהלך קרב בצפון רצועת עזה, נורה איתי סעדון בחזהו ונהרג. הוא היה בן עשרים ואחת במותו.
איתי הובא למנוחות בבית העלמין במשגב, בהלוויה צבאית חילונית ובהשתתפות מאות אנשים שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו את הוריו, ליאת ואייל, אחותו מיקה, ואת בת הזוג שלו ליזה.
על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "לפעמים העולם מלמעלה נראה יפה ומרוחק מכדי שעיני האדם יוכלו לראות" - משפט שמשקף את חלום הטיס שליווה אותו כל חייו.
הנצחה צבאית ומורשת
איתי סעדון מונצח ב"כותל השמות" של חללי חיל השריון ביד לשריון בלטרון. בנוסף לכך, האיגוד הישראלי לתעופה ספורטיבית ערך מטס מיוחד לזכרו בדיוק שנה אחרי התאריך שבו היה אמור להשתחרר מצה"ל. במטס השתתפו שישים וחמישה מטוסים, שטסו בתצורות שונות מעל אזורים שונים בארץ.
מחברת צבאית שנמצאה בין חפציו של איתי לאחר נפילתו, נושאת את הכותרת המודפסת "מחברת מפקד", ולידה הוסיף איתי בכתב ידו: "וטייס לעתיד" - עדות נוספת לחלום שליווה אותו גם במהלך שירותו הצבאי.
אחותו של איתי, מיקה, בחרה להתגייס לחיל השריון בעקבותיו, כמחווה של הנצחה והערכה. בטקס סיום קורס מדריכות שריון שעברה, העניקו לה הוריה את הכומתה של איתי, והיא גם קיבלה את נשקו האישי.
בפלוגה שבה שירת, מנציחים את זכרו דרך שיעורים מיוחדים לחיילים חדשים, המבוססים על תפיסות הפיקוד ותורת הלחימה שאיתי דגל בהן. בנוסף, תמונתו תלויה בחדר התדריכים של הפלוגה כדי להזכיר לכל החיילים והמפקדים את הערכים שהוא ייצג.